או ריאליטי, או טי וי... 

מרוב מהומה שמחוללים הקדימונים על תכנית ה"ריאליטי" הזו או האחרת, שצצה כפיטריה טורדנית בכל דקה על המסך, החלטתי להקדיש את אחד האמשים לצפייה מרוכזת בז'אנר המבטיח. ההבטחה הגדולה והמסעירה הסתיימה בערב של עצבות ותהיות מרות על הריקנות הפנימית הנוראה של "האדם מן השורה" שזוהתה ביעילות צינית כזאת על ידי מקדמיי ויוצריי הסדרות הללו.

במסווה של "מציאות" מוזמנים אנשים ממוצעים ורגילים, לכאורה, להיכנס למצבים מבוימים בקפידה שאינם מתרחשים בשום רגע נתון ואינם אפשריים כלל בחיים האמיתיים: בחיים האמיתיים איש אינו מציע לך לממן סדרה של ניתוחים פלסטיים בידי טוביי המומחים, מאמנת כושר צמודה, טיפול פסיכולוגי אינסטנט ואופציה של חמישים אחוז להשתתף בתחרות יופי של משופצות.
איש גם לא מממן לאף אדם בחייו המציאותיים מרוץ לדירה או למה שנתפס כמשאת נפש קולקטיבית כלשהי.

האנשים שנבחרים לתכניות הללו הם הכל חוץ מאנשים רגילים: הם ניחנו בדבר מה שיוצרי הסדרה שלו בזהירות ובדייקנות מתוך שלל התכונות האפשריות והמניעים העמוקים של נפש האדם :אסקביציוניזם נואש. אחר כך השיטה היא למצוא את זה גם אצל שחורים, דתיים, נשים, הומואים וכולי כדי ליצור מעטפת שיקרית של פלורליזם וריבוד אנושי מעמיק. בפועל, מדובר בזירת גלדיאטורים מודרנית שהפעם אינה מבוססת על מלחמה לחיים או למוות אלא על תחרות הרבה יותר עצובה: מי יצליח ללכוד את המבט? מי יצליח להפעים את הצופים? מי יצליח לפרק את שכבת האנונימיות ולצרוב את עצמו בתודעה המתבוננת? מי יצליח לנטוש לעד את השיממון הפנימי של חייו באמצעות המבט המאשר שבא מבחוץ?

המדיה המודרנית מציעה לנו שפע של עבדיי ושפחות מבט, שישמחו לרקוד לפנינו את הריקוד הלא מסתיים הזה.המסקנה היא שבעידן המודרני ניראות חוזרת ומשוכפלת, היא מפתח להישרדות נפשית עבור יותר ויותר אנשים.

העובדה העצובה הזאת מוסווית היטב באמצעות שורה של מטרות ביניים כמו דירה, פרס כספי, מראה של מליון דולר וכדומה שלא מצליחים לטשטש את הדבר הבולט ביותר במה שמשתתפי הסדרות הללו אומרים על עצמם: אני לא קיים אם לא מתבוננים בי.

מהבחינה הזאת, התכנית העצובה, הבוטה והאכזרית ביותר שראיתי היא "הברבור 2". ואין זה מפליא כי מדובר שם בנשים ובקומפלקס הנשיי הכי מכאיב, נדוש ומייסר: וכשהדברים אמורים בנשים ובמראה שלהן, הרי שהכל אפשרי והכל מותר.

מידי שבוע נכנסות ל"משטר הברבור" שתי נשים שבעצם מתחרות זו בזו על הגעה ליעד נכסף : תחרות מלכת יופי.
כל משתתפת כזאת עוברת גיהינום גופני ונפשי של 3 חודשים הכולל כל ניתוח פלסטי שחשבתם עליו וגם כאלה שלא ידעתם כלל שהם קיימים ובמיוחד אלה שלא הייתם מעלים בדעתכם שהמנותחת בכלל צריכה לעבור מלכתחילה....

הנשים שמגיעות לשם מצולמות בראשית הדרך ומדווחות על מניעיהן: הן משוכנעות שכל מה שהשתבש בחייהן קשור בפיסת בשר רופסת או מיותרת או בולטת מידי או שקועה מידי.
נשים אילו מדווחות כמעט תמיד שמה שחסר בחייהן הוא "ביטחון עצמי". והדרך אליו היא אחת ויחידה : המראה שלהן.
בסוף התהליך (המלווה גם בטיפול פסיכולוגי שמוכיח בפעם המי יודע כמה שיותר מידי מטפלים פסיכולוגיים הפכו למשרתים הטובים ביותר של הדיכוי האנושי לסוגיו) הפוחלץ המשופץ עומדת לפני מראה מוולנת וממתינה לפתיחה הגורלית.... הלבבות הולמים, הידיים נפכרות בחרדה לבאות, הצופים מרוכזים בתגובתה של הפלקט המעוצב לעילא:
אלא שכולן מגיבות תמיד באותה צורה: הן שמות את כפות ידיהן על פניהן החדשות , מתייפחות , קורסות לפנים ומייללות OH MY GOD?..
התגובה הקולקטיבית הזאת היא רק סימבול בוטה למה שרואים על המסך: אישה אחת.
כל הנשים הללו מקבלות בסוף את אותו אף, אותו סנטר חינני, אותו צוואר ברבור מתוח, אותו שיער גולש ומחומצן (שעשוי כך שהוא יסתיר את התפרים בצידי הראש) כולן כאחת זקורות חזה, משוטחות בטן ולבושות בשמלות ערב זהות גיזרה.
וכך הן משולחות להתמודד בתחרות יופי המבוססת על הרעיון של מציאת ההעתק המשובח ביותר לאותה אישה.

האם זה רק נדמה לי או שהשאיפה העצומה לייחוד אולטימטיבי, לתהילה אינדיבידואלית רבת עוצמה ומהממת... הסתיימה בהאחדה מוחלטת?

כל הזכויות למאמר זה הינם של נורית הדרי